קולות הפליטים מול בחירות הומניטריות: עד כמה ארגונים בהנהגת פליטים יכולים להגדיר מחדש כוח וסוכנות בלבנון שלאחר 2019?
מבוא
בנוף הסיוע ההומניטרי, צברו ארגונים בהנהגת פליטים (RLOs) הכרה גוברת ככלי מרכזי לחיזוק עמידות הקהילות המפורות וקידום פיתוח בר-קיימא. בשונה מגישות מסורתיות שהציבו פליטים כנמענים פסיביים של סיוע, ארגונים אלה מייצגים מפנה לעבר תהליכי קבלת החלטות שיתופיים ומכלילים. בלבנון, המארחת את מספר הפליטים הגבוה ביותר לנפש בעולם ללא מדיניות פליטים אחידה, כ-1.5 מיליון פליטים סורים, כ-200,000 פלסטינים וכ-11,000 פליטים ממיעוטים אחרים, פועלים ארגוני הנהגת פליטים כמערכות תמיכה חיוניות בתוך סביבה המאופיינת בפגיעות מוגברת וחוסר יציבות פוליטי וכלכלי קשה. נוכח זאת, השאלה המרכזית העומדת לדיון היא עד כמה ארגונים אלה יכולים לממש את פוטנציאלם כשחקנים עצמאיים ובעלי השפעה בזירה ההומניטרית.
סקירת ספרות: ארגוני הנהגת פליטים
ארגוני הנהגת פליטים מתאפיינים בגיוון רב מבחינת גודלם, מבנה ארגוני ומעמד משפטי. ארגונים פורמליים בעלי מבנה מוגדר ויעדים ברורים נותרים נדירים בשטח, בעוד שרוב הארגונים פועלים באופן בלתי רשמי, מבוססים על מנהיגות קהילתית ורשתות אנושיות. גמישות ויכולת הסתגלות מהירה לצרכים משתנים מהוות יתרון מובהק של ארגונים אלה. הם מספקים שירותים נגישים במיוחד לאוכלוסיות הנתקלות במחסומים חמורים בקבלת סיוע, ומנצלים שפה משותפת, היכרות תרבותית עמוקה ורשתות קהילתיות כדי לתפקד ביעילות. לאחר 2019, החלה הקהילה הבינלאומית להכיר בערך הייחודי שמביאים ארגונים אלה, אם כי הם ממשיכים לפעול מול מכשולים מבניים משמעותיים.
טוקניזם ומגבלות
טוקניזם מתאר מצב שבו שחקנים בינלאומיים מעניקים לארגוני הנהגת פליטים נוכחות סמלית בלבד בתהליכי קבלת החלטות, מבלי לספק להם משאבים ממשיים או הכרה אמיתית. הדבר מלווה בסדרה של מגבלות מובנות:
- מימון: קושי מרכזי נובע ממעמד רגולטורי לא יציב ומהיעדר הכרה פורמלית מצד גורמים בינלאומיים. התמיכה הזמנית והבלתי צפויה פוגמת ביכולת הארגונים לשמור על פעילות רציפה.
- תפיסה: תורמים רואים לרוב בארגוני הנהגת פליטים נמענים ולא שותפים לגיבוש פתרונות.
- ניהול: מורכבות דרישות ההגשה, מחסומי שפה ותחרות עם ארגונים בינלאומיים גדולים מקשים על פעילות עצמאית.
- בידוד: פערים גיאוגרפיים, תקשורתיים ותרבותיים מצמצמים שיתוף פעולה ורשתות תמיכה.
מסגרת תיאורטית
הניתוח מסתמך על תיאוריית העצמה (Zimmerman, 2000), שמקורה בעבודה סוציאלית ופסיכולוגיה קהילתית. התיאוריה מדגישה את חשיבות הכרה בכוחם וסוכנותם של יחידים וקהילות, ומציבה ארגוני הנהגת פליטים כבמה שדרכה פליטים יכולים להשיב לעצמם שליטה על חייהם. שלושה אדנים מרכזיים של התיאוריה רלוונטיים לניתוח: גיוס משאבים, תהליכים שיתופיים, ומאבק בחסמים מבניים. מסגרת זו מאפשרת לבחון באופן שיטתי את הדרכים שבהן ארגונים אלה מעצימים קהילות פליטים, ולזהות מגבלות ועיכובים בדרך.
תפקיד הארגונים: השלמה ואתגר לגישות ההומניטריות המסורתיות
הגישה ההומניטרית המסורתית, המאופיינת בקבלת החלטות מלמעלה למטה ומבנים בירוקרטיים, כושלת לעתים קרובות במתן מענה מלא לצרכים המגוונים של קהילות פליטים. ארגוני הנהגת פליטים מציעים חלופה משלימת ומאתגרת. בלבנון, הם מילאו חלל קריטי שהותירו אחריהם ארגונים כמו UNRWA ו-UNHCR, ובעיקר בעתות משבר כמו מגפת הקורונה, בה גשרו על פערים בשירותי בריאות, חינוך והגנה, תוך הפצת מידע בשפות נגישות לפליטים. מעבר לכך, ארגונים אלה אינם מסתפקים בתפקיד הומניטרי בלבד אלא מאתגרים נרטיבים מסורתיים שמציגים פליטים כנמענים פסיביים. נשים מובילות חלק ניכר מהארגונים הפלסטיניים, ואילו הארגונים הסוריים מובלים יותר על ידי צעירים, דבר המשקף דינמיקות פוליטיות ובין-דוריות ייחודיות.
ממצאים: לוקליות ביקורתית, מימון והכרה
ארגוני הנהגת פליטים פועלים מתוך לב ליבן של הקהילות שהן משרתות, ומכאן נובע ערכם הייחודי. עם זאת, הם מתמודדים עם מחסור קשה במשאבים. פעילות על תקציבים דחוקים, תלות בהתנדבות ותחלופה גבוהה של אנשי צוות מגבילים את יכולתם להתרחב ולתכנן לטווח ארוך. מעבר למחסור המשאבי, מצביעים הארגונים על בעיה עמוקה יותר: תחושת ה"השתתפות מדומה". הם מוזמנים לשבת ליד שולחן קבלת ההחלטות כדי לסמן וי בתיבת ההשתתפות, אך קולם אינו נשמע באמת. דינמיקת הכוח הלא-שוויונית כופה עליהם לוותר על עמדותיהם כדי לקבל מימון ולהישאר רלוונטיים. ניסיונות שיתוף פעולה בין הארגונים עצמם נתקלים אף הם בקשיים, הנובעים מהתחרות על משאבים מוגבלים, מחלוקות פנימיות ומגיוון הפריורטיות בתוך אוכלוסיות הפליטים עצמן.
עימות פוליטי עם הלוקליזציה
הלוקליזציה, כלומר העברת הכוח לשחקנים מקומיים, נתקלת בהתנגדות ממוסדת מצד שחקנים הומניטריים מסורתיים כגון סוכנויות האו"ם, ארגוני סיוע בינלאומיים וגורמי מימון. התנגדות זו נובעת לעתים מדאגות כנות לגבי אחריותיות ומקצועיות, אך לעתים קרובות יותר היא נובעת משמירה על אינטרסים ומנדטים קיימים. ממשלת לבנון מוסיפה שכבה נוספת של מורכבות: היא אינה מכירה בפליטים כחלק מרקמת החיים הלבנונית, ורואה בכל ניסיון של הפליטים להתארגן ולהשמיע את קולם כאיום על הסדר הציבורי. הרישום הרשמי של ארגוני הנהגת פליטים כרוך בבירוקרטיה מסובכת ודרישות שמקשות עליהם להפוך לגיטימיים. בנוסף, אירועים פוליטיים כמו בחירות בסוריה הובילו להשחתת מבנים ופגיעות פיזיות בארגונים סוריים, שהואשמו שלא בצדק בפוליטיזציה.
צמתי זהות, עמדתיות ודינמיקות כוח
קהילות הפליטים בלבנון אינן הומוגניות. הן מאופיינות בזהויות מצטלבות הכוללות מגדר, דת, לאום, סטטוס סוציו-אקונומי ומעמד משפטי. ארגוני הנהגת פליטים מתקשים לייצג את כלל הגיוון הזה עם המשאבים המוגבלים העומדים לרשותם. הם מתקשים גם להימנע מהפנמת ההיררכיות הפנימיות בתוך הקהילות שהם משרתים. הפוליטיקה של הזהות, שמגייסת ומלכדת פעולה קולקטיבית, עלולה גם להיות מפלגת ומעכבת שיתוף פעולה. ארגוני הנהגת פליטים שמנהיגים בהם אנשים הנחשבים "שוליים" בתוך קהילתם עצמה מתקשים אף יותר לגייס תמיכה חיצונית.
דיון ומסקנות
דינמיקות הכוח בזירה ההומניטרית ותהליך הטוקניזציה ממשיכים לגרוע מיוזמות ארגוני הנהגת פליטים ומהשפעתם. פוטנציאלם של ארגונים אלה בלבנון כגורמים טרנספורמטיביים נותר שנוי במחלוקת כל עוד השחקנים ההומניטריים הגדולים מסרבים לעבור מגישה השתתפותית אסתטית לגישה שיתופית אמיתית. לשם חיזוק ארגוני הנהגת פליטים, נדרשים מספר צעדים מרכזיים: מימון יציב וגמיש המוכוון לבניית יכולות; שילוב אמיתי בתהליכי קבלת החלטות בכל הרמות; פיתוח שיתופי פעולה ורשתות בין הארגונים עצמם; ומנגנוני שקיפות ואחריותיות שיבנו אמון בין כל הצדדים. בלבנון, שבה ארגוני הנהגת פליטים מהווים לעתים את הפלטפורמה היחידה לארגון ולייצוג של הפליטים, ראוי שהצעדים הללו יקבלו עדיפות בסדר היום ההומניטרי הבינלאומי.
מקור
Diab, J. L., Jasiukaitis, S., & El-Zakka, Y. (2024). Refugee voices vs. humanitarian choices: how much can refugee-led organizations redefine power and agency in post-2019 Lebanon?. Journal of International Humanitarian Action, 9(1), 8.