המחקר באפריקה שלא מדבר רק על אפריקה: למה מחקר על שינויי אקלים בטוגו צריך לעניין גם אותנו

אם האקלים משתנה, למה מחקרי האקלים לא משתנים?

קל להניח ששינויי האקלים הם נושא גלובלי ושהידע המדעי עליו הוא בהכרח מקיף. אך כששמים זכוכית מגדלת על מפת המחקר מתבררת תמונה שונה בתכלית. את עיקר המחקר מייצרות מדינות הצפון הגלובלי, בעוד האזורים שסובלים מהשפעות האקלים הקשות ביותר, כמו מדינות מערב אפריקה, כמעט לא נוכחים בו. השאלה אינה רק של ייצוג גיאוגרפי אלא של הבנה. כיצד ניתן לנסח מדיניות עולמית או מחקר פסיכולוגי וחברתי על שינויי אקלים כאשר איננו יודעים מספיק על האנשים שנפגעים ממנו הכי הרבה?

הפרסום של מאמר חדש מאת פרופ' ליאת איילון, ד"ר סנג'וטי רוי, אדג'סי וידקה מוקפוקפו וקווקו מווּנה דזאהיני מציע לא רק השלמה של פער מחקרי אלא גם פרובוקציה אינטלקטואלית. המאמר מתאר את הקשיים וההצלחות של שיתוף פעולה בין חוקרות מישראל והודו לבין פעילים קהילתיים בטוגו במטרה לחקור את השפעות שינויי האקלים על אוכלוסיית הקשישים במדינה. אבל הוא גם מאיר נקודה בוערת. הצורך הדחוף בדה קולוניזציה של המדע.

למי יש קול במחקר אקלימי?

במונחים של צדק אקלימי נהוג לדבר על צדק חלוקתי, צדק בין דורי, צדק פרוצדורלי וצדק של הכרה. המחקר בטוגו מתמקד בדיוק בארבעת ההיבטים הללו. הוא בודק כיצד אוכלוסיית הקשישים, שלא תורמת תרומה משמעותית למשבר האקלים אך סובלת ממנו במיוחד, מתמודדת עם מציאות של שינויי אקלים תכופים, מזג אוויר קיצוני, רעב ופגיעות תשתיתית.

דווקא משום כך, המאמר של איילון ועמיתיה מציב מראה בפני הקהילה המדעית הבינלאומית. מדוע המחקר האקלימי מתמקד עדיין בעיקר באירופה ובצפון אמריקה? מדוע אוכלוסיות בלתי נראות כמו קשישים באפריקה זוכות להתייחסות רק לעיתים נדירות? וכיצד נוכל להפיק מדע טוב יותר כאשר הקולות של מי שנפגעים ביותר נפקדים מהדיון?

עיוורון לשוני, תרבותי ומוסדי

לקרוא את פרטי המחקר זה להבין עד כמה המחקר המדעי עלול להיות עיוור לא רק לשפה ולתרבות אלא גם לציפיות, למצוקות ולנורמות של הקהילות שהוא חוקר. הקשיים שעליהם מדווחות הכותבות כוללים חוסר הבנה הדדית בין צוותים דוברי שפות שונות, ציפיות שגויות של משתתפי המחקר שחשבו שיקבלו סיוע חומרי ישיר, והבדלים עמוקים בגישה למחקר איכותני לעומת כמותני.

כמי שעסק בפירוש של מחקרים אקדמיים לאורך שנים, התרשמתי במיוחד מהעובדה שהחוקרות לא ניסו להציג את הקשיים הללו כשוליים אלא כשאלה מהותית. מה הופך שיתוף פעולה בין הצפון לדרום הגלובלי לאפקטיבי? מתי מחקר הוא פעולה של שיתוף ידע, ומתי הוא נדמה יותר כפעולה של חילוץ מידע?

במובן זה, המאמר אינו רק תיעוד של מחקר אלא גם שאלה מוסרית. האם ייתכן שמחקרים מהסוג הזה משחזרים את יחסי הכוח שאותם הם מבקשים לפרק?

לא רק על טוגו, גם עלינו

יהיה זה טעות לחשוב שהמאמר נוגע רק לטוגו. למעשה, הוא מציע לקוראים בישראל ובמערב כולו הצצה מפוכחת לאופן שבו גם מחקרים מתקדמים על צדק אקלימי עלולים לשעתק את העוול שהם באים לבקר. לדוגמה, ברירת המחדל במחקר האקלימי בישראל מתמקדת לעיתים קרובות בשאלות טכנולוגיות, במודלים חישוביים או בהשפעות כלכליות. אבל מה עם ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות על קהילות מוחלשות? מה עם האוכלוסיות שאינן חלק מהשיח הציבורי או התקשורתי?

פרופ' ליאת איילון וחבריה למחקר מציעים דגם אחר. מחקר אמפתי, מוטה פעולה, שמבין את מגבלות עצמו ושואף ללמוד מתוך תהליך שיתופי. יתרה מכך, הם מדגימים איך ניתן לעשות מחקר שלא רק מודד אלא גם מתקן. לא במקרה אחד משיתופי הפעולה החשובים במחקר היה עם ארגון קהילתי מקומי בשם יוניסולד שפועל בשטח גם לאחר סיום האיסוף האקדמי של הנתונים.

כששאלת המחקר הופכת לשאלה של אחריות

אחת ההבנות המרכזיות העולות מהמאמר היא שהבעיה אינה רק מה אנחנו חוקרים אלא גם כיצד. מתודולוגיה במקרה הזה אינה רק שיטה אלא עמדה מוסרית. האם אנו רואים במשתתפים נחקרים או שותפים? האם תהליך המחקר נועד רק להפקת ידע אקדמי או שהוא נושא גם הבטחה מוסרית לשינוי?

ברובד הזה, המחקר בטוגו יכול לשמש כקריאת השכמה לכל מחקר המתיימר להיות חברתי או מעורב. הוא מצביע על כך שמחקר חברתי, גם כשהוא נעשה בכוונות טובות, עלול להיות חד צדדי אם אינו קשוב לשפה, לתרבות ולציפיות של שותפיו. הוא גם מעלה את האפשרות שמושגים המובנים מאליהם באקדמיה המערבית, כמו גיל סובייקטיבי או חרדת מוות, אינם בהכרח ישימים או רלוונטיים בכל הקשר.

מסקנות שלא נכנסות לדוח הסופי

לא כל מה שנלמד במחקר נכנס לטבלאות הסיכום או לתרשימים. לפעמים ההבנות החשובות באמת הן אלו שלא ניתנות לכימות. ההבנה שהשפעות שינוי האקלים הן לא רק עניין של טמפרטורות אלא גם של תחושת שייכות, של היסטוריה קולוניאלית ושל צדק חברתי. ההכרה שהיכולת לבצע מחקר איכותני בתנאים של פערי שפה ומשאבים דורשת לא רק כישורים טכניים אלא גם ענווה וסבלנות. והידיעה שמחקר טוב לא מסתיים בפרסום מאמר אלא ממשיך במעשים של תיקון, גם אם קטנים, בקהילות שבהן נערך.

המאמר הזה מזכיר לנו שאקדמיה טובה אינה רק מדויקת אלא גם הוגנת. הוא מבקש מאיתנו להרחיב את גבולות תשומת הלב שלנו, לא רק גיאוגרפית אלא גם אתית. והוא מציע דרך לעשות זאת. עם שותפות אמיתית, עם רפלקציה ביקורתית ובעיקר עם פתיחות ללמוד גם ממה שלא הצליח.

מקור

Ayalon, L., Roy, S., Mokpokpo, A. V., & Dzahini, K. M. (2026). Conducting climate change research in Togo: Challenges and promises to promoting social justice via research. International Psychogeriatrics, 100188.‏