אינטימיות בשבת: האם זאת תמיד הייתה מצווה?

רקע כללי: שבת כבראשית ועד העידן הרבני

שבת היא אחת המצוות המעטות שבתנ"ך אשר מקורה בבריאת העולם עצמה, כפי שהיא מוזכרת כבר בבראשית ב, וכן מופיעה שוב בשעת התגבשותו הראשונית של עם ישראל במעמד ירידת המן בשמות טז. לכל אורך התקופות המקראיות ולאחריהן, נחשבה שמירת השבת לבחינה משמעותית של מידת המחויבות הדתית של האדם. ואולם, מהות השמירה השתנתה באופן משמעותי בין ימי בית שני לבין התקופה הרבנית. אם בתקופה השנייה נהגו יהודים אדוקים להימנע מקיום יחסי אישות בשבת, הרי שבתקופה הרבנית קיבל קיום יחסים בשבת מעמד של שמחה וחוויה רוחנית מומלצת.

ספר היובלים ומגילת דמשק: איסור מובהק על יחסי אישות בשבת

ספר היובלים, שנכתב ככל הנראה במאה השנייה לפני הספירה ונמצא בין מגילות ים המלח, קובע כי כל מי שמקיים יחסי אישות בשבת ראוי לעונש מוות. בכך מציג הספר עמדה קיצונית וברורה של איסור גמור. מגילת דמשק, גם היא ממסמכי קומראן, מציינת איסור על קיום יחסים בעיר המקדש ביום השבת. לפי נוסח המגילה, עונשו של המפר את ההוראה אינו מוות אלא בידוד חברתי למשך שבע שנים. ההבדלים בין שני המקורות, הן באופי העונש והן בהיקף הגיאוגרפי של האיסור (בכל מקום לעומת עיר המקדש בלבד), מצביעים על כך שמדובר בשתי קהילות נפרדות, ובכל זאת שתיהן מבטאות עמדה זהה באשר לאיסור יחסי אישות בשבת. עובדה זו מחזקת את האפשרות שגישה זו הייתה רווחת בקרב קבוצות מסוימות בתקופת בית שני.

הספרות הרבנית: עידוד יחסי אישות בשבת

בניגוד מוחלט לגישה האוסרת, הספרות הרבנית כלל אינה מכירה בקיומו של איסור מסוג זה, ואף נראה שהיא מקדמת את קיום יחסי האישות בליל שבת. משנה כתובות (ה, ו) מפרטת את תדירות חובת האישות לפי מקצועותיהם של הגברים, וכוללת התייחסות מפורשת לכך שאנשי מקצוע מסוימים, כגון חמרים או ספן, מחויבים בקיום יחסי אישות בתדירות נמוכה, אולם כולם כלולים במסגרת חיובית כלשהי. הבבלי בכתובות סב מביא אף הוא דוגמה של תלמיד חכם אשר מבקר בביתו במיוחד בליל שבת כדי להיות עם אשתו. בכך הופך ליל שבת למועד המקודש והראוי ביותר לקיום קשר אינטימי בין בני זוג.

עיון בהקשרים תרבותיים רחבים: תרבות יוון מול תרבות רומא-נוצרית

המעבר בין גישת האיסור בגופי הספרות של בית שני לבין גישת ההיתר והעידוד בתקופה הרבנית עורר בקרב חוקרים רבים ניסיונות להסביר את הפער בהקשרים תרבותיים חיצוניים. לפי פרשנות אחת, יהודים בתקופת בית שני יכלו להיות מושפעים מתרבות יוון, אשר הדגישה את חדוות הגוף והתשוקות, ולכן הגיבו בגישה סגפנית. לעומתם, הרבנים שפעלו בעידן המאוחר יותר עשויים היו לפעול נגד התרבות הנוצרית שצמחה ברומא והבליטה את הרוחניות תוך שלילת הגשמיות. בהתאם לכך, הרבנים ביקשו לאזן ולהפוך את הקיום הפיזי לחלק בלתי נפרד מן הרוחניות והקדושה.

עם זאת, הסבר זה לבדו אינו מספק. יש להבין את ההבדלים גם לאור קהל היעד של הטקסטים עצמם. כתבי בית שני שהשתמרו הם בעיקר טקסטים מגזריים, שנכתבו על ידי קהילות קטנות ומובחנות, לעומת הספרות הרבנית שהתיימרה לפנות לקהל רחב של יהודים שביקשו הנחיה דתית. על כן, בעוד הכתבים של בית שני משקפים השקפת עולם של קבוצה מצומצמת, ייתכן שהספרות הרבנית מבטאת גישה פופולרית ומקובלת יותר.

קריאה מחודשת בתקופת בית שני: נבואת ישעיהו והאופציה החלופית

מעניין לגלות שגם בתוך תקופת בית שני עצמה, ניתן למצוא ביטויים גמישים יותר באשר ליחסי אישות בשבת. דוגמה מרכזית לכך מופיעה בספר ישעיהו נו, שבו נביא מציין את דבריו של סריס המתלונן שהוא "עץ יבש", כיוון שאינו יכול לקיים יחסי אישות ולפרות ולרבות. הנביא משיב בשם אלוהים שהסריסים השומרים את השבת ומחזיקים בברית האל – יזכו לשם עולם טוב מבנים ובנות. המסקנה המתבקשת היא שהשבת נתפסת כזמן לחוויה גופנית-רוחנית של שמחה, כך שהיעדר האפשרות לחוות את הקשר הפיזי נחווה כחיסרון ממשי. במובן זה, האזכור של הסריס אינו סתם סימבולי אלא מהווה עדות לכך שגם בתקופה מוקדמת הייתה תפיסה שלפיה חוויית השבת כוללת גם את ממד ההנאה הגופנית.

קווים להשוואה: בין גישות שונות בתוך החברה היהודית

אין זה נכון להציג את השיח סביב יחסי אישות בשבת כשיח בינארי בלבד: איסור מול היתר, יוונים מול יהודים, נוצרים מול רבנים. המציאות החברתית והתרבותית הייתה מורכבת בהרבה. לדוגמה, יש עדויות לכך שיהודים השתתפו בפעילויות יווניות כמו לימוד פילוסופיה או אימון בגימנסיון, ובמקביל יש עדויות לנוצרים שאימצו מנהגים יהודיים גם במאה הרביעית לספירה. לכן, ההבדלים בין הגישות בתוך היהדות עצמה משקפים לא רק תגובות להשפעות חיצוניות אלא גם מאבקים פנימיים בתוך הקהילה היהודית באשר לדרך החיים הראויה.

גישה אחת מדגישה פרישות והתבדלות, וגישה אחרת מדגישה שילוב של הגוף והרוח. ייתכן מאוד שהרבנים לא הגיבו רק לנצרות אלא גם למגמות פנימיות ביהדות עצמה, כמו זו של אנשי קומראן או זרמים אסכטולוגיים אחרים, שראו בהתרחקות מהחומר את הדרך אל הקדושה.

סיום: חידושה של חוויית השבת במחשבה הרבנית

אף אם אין בידינו עדות חד משמעית על האופן שבו התפתחה גישת ההיתר, יש ביכולתנו להעריך את הגאונות של המסורת הרבנית ביצירת יהדות שהיא חווייתית וחושנית כאחד. באמצעות עידוד לקיום יחסי אישות בליל שבת, וכן חיבור ברכות יומיומיות גם לפעולות גופניות בסיסיות, הפכו הרבנים את הגוף לכלי לקיום הרוח. ביהדות הרבנית אין צורך לבחור בין קיום פיזי לבין משמעות רוחנית. ההנחה היא כי היקום כולו – על כל מרכיביו הפיזיים – הוא חלק מתחום שלטונו של האל, ועל כן אין גבול בין קודש לחול, בין גוף לנשמה.

השבת, אפוא, אינה רק זמן של מנוחה מהעשייה הפיזית אלא גם זמן לחיבור עמוק עם החומר והרגש – בעין חיובית ומודעת. כך נוצר מודל יהודי שמכיל הן את ההתמסרות הרוחנית והן את ההשתרשות המודעת בתוך הגוף והעולם.

מקור

Simkovitch, M. Z. (2024). Intimacy on the Sabbath: Was it always a mitzvah?.‏