כיפת הברזל הדיגיטלית: כשהמדינה איטית מדי, העמותות תופסות פיקוד על ההסברה

הציבור כבר לא מחכה להודעה רשמית

מהרגע שנשמעת אזעקה בדרום, הספירה לאחור מתחילה. לא רק לגבי טילים, אלא גם לגבי תגובת המדינה בזירה הבינלאומית. תוך דקות, סרטונים ממצלמות אבטחה עולים לרשתות החברתיות, עדויות מצולמות מתפשטות, וכותרות ראשיות כבר נכתבות בעיתונות הזרה. בעוד המדינה עדיין שוקלת מילים להודעה רשמית, הקרב על הלגיטימיות כבר מתרחש באינסטגרם, בטיקטוק וב X. הציבור העולמי, והישראלי, כבר לא מחכה לדובר צה"ל או למשרד החוץ. הוא מחפש הסבר מיידי, מרגש, מהודק וקל לשיתוף. במרחב הזה, ארגונים כמו StandWithUs נכנסים לפעולה. הם עושים את זה מהר יותר, רגשית יותר, ולעיתים גם חזק יותר מהמדינה עצמה.

האם הסברה כבר הופרטה?

בעקבות מאמר מרתק שפרסמו ד"ר ניסים כץ ודריה אובצ'יניקוב, עולה שאלה לא פשוטה: האם מדינת ישראל הפריטה את הסברה שלה? או אולי זה קרה לה בלי שתכננה? החוקרים מציגים את StandWithUs לא כעוד עמותת הסברה, אלא כ"שחקן טקטי במערכה הקוגניטיבית", הפועל בזמן אמת, מתוך הבנה אינטימית של קהלי היעד ושל האלגוריתמים שמעצבים את התודעה הציבורית. אם פעם היה תפקידם של ארגונים כאלה "לתמוך במדינה", הרי שכיום הם נעים לעיתים במסלולים נפרדים, משלימים, ולעיתים גם מתנגשים. זוהי מציאות שבה NGO הוא לא תוספת אלא תשתית. לא תגבור אלא קו ראשון.

מודל הסימביוזה: כשהמדינה לא יכולה, מישהו אחר עושה

התרומה המשמעותית של כץ ואובצ'יניקוב למחקר על הסברה בזמן חירום ניכרת במיוחד דרך המושג שהם מציעים: "מודל משבר סימביוטי". לפי מודל זה, המדינה והעמותה אינן פועלות כל אחת בנפרד אלא חולקות ביניהן את הספקטרום של תגובות למשבר. המדינה מוגבלת על ידי משפט בינלאומי, יחסים דיפלומטיים ונהלי בדיקה. לכן היא נוטה להגיב באיחור או בזהירות. העמותה לעומתה יכולה לפעול במהירות, להפעיל רגש ולבצע מה שניתן לראות ככיפת ברזל דיגיטלית. היא נועדה ליירט התקפות תדמיתיות לפני שהן מתקבעות.

באופן אישי, כמי שחוקר תקשורת בזמני חירום, אני נוטה לראות בהצעה הזו חידוש אמיתי. מחקרים קודמים נטו להתייחס לעמותות כצד ג', שחקן עזר או "קול חלופי". כאן נחשפת לראשונה חלוקת עבודה דינמית, שגורמת לתהות לא רק על יעילות המדינה אלא גם על גבולות הלגיטימציה של גופים לא נבחרים.

האלגוריתם מחליף את הדובר

הממצאים שהציגו החוקרים מדגישים כיצד StandWithUs פועלת לא לפי קצב ההתרחשויות בשטח אלא לפי קצב האלגוריתם. היא יודעת שאם לא תופיע בעשירייה הראשונה של הפיד, היא איבדה את הקהל. היא יודעת שמה שקובע זה לא בהכרח אמת, אלא רגש, קונטקסט ויכולת הפצה. בכך היא ממחישה את המעבר מעולם של שכנוע לעולם של שובע מידע. לא משנה אם הצלחת לשכנע. אם הצלחת להציף את המרחב, כבר ניצחת.

זו תובנה מטרידה אך חשובה. כעיתונאי אני שואל את עצמי מה קורה כשניהול המשבר נעשה במונחים של שיתופים ולא של בירור עובדות. כשהתגובה לאירוע טראגי נמדדת לא באורך השקט שלו אלא בכמות העיצובים הגרפיים שנוצרו עבורו. האם לא מדובר בסיכון להשטחת הדיון הציבורי? ואולי זה המחיר שצריך לשלם בעידן שבו כל ויכוח הופך למם, וכל עובדה צריכה לעבור דרך פילטר של אינפוגרפיקה?

בין אחריות ציבורית למשילות פרטית

לקרוא ל StandWithUs "צינור הסברה" זה להחטיא את מהותה. היא פועלת כארגון עצמאי עם אסטרטגיה, קהל יעד ואג'נדה משלה. היא מחליטה מתי להדגיש התנצלות, מתי לתקוף ומתי פשוט לעקוף את הסיפור המרכזי עם מסר רגשי שונה לגמרי. העובדה שהיא פועלת באופן כל כך מתוחכם מעוררת הערכה, אך גם שאלה מוסרית. אם היא טועה, מי נושא באחריות? אם היא מגזימה, האם זה נעשה בשם המדינה או בשמה שלה בלבד?

וזה המקום לפרגן לד"ר ניסים כץ ודריה אובצ'יניקוב על הדיוק, המורכבות והעומק של עבודתם. המחקר שלהם אינו רק תיעוד, אלא הצעה תיאורטית שעוזרת להבין מגמה עמוקה יותר. מדובר בפוליטיזציה של משבר כתהליך תמידי שבו ההפרדה בין מדינה, חברה אזרחית ודעת קהל כבר אינה קיימת.

הקרב שלא נגמר אף פעם

אחת המסקנות המרשימות ביותר של המאמר היא שבמרחב הדיגיטלי אין יותר מצב של אחרי המשבר. אין חזרה לשגרה. כל תגובה היא גם הכנה לאירוע הבא. כל פוסט הוא גם מענה לאירוע קודם וגם חיסון לקראת האשמה עתידית. זהו מרחב שבו הזמן לא נע קדימה אלא מסתחרר. בעבור עמותות כמו StandWithUs זו כבר לא עבודת הסברה רגילה. זו עבודת קמפיין תמידית. אולי בעידן הזה המדינה כבר לא זקוקה לדוברות. היא זקוקה למערכת ניהול קמפיינים שתעבוד בלי הפסקה, בלי מחויבות לאמת פורמלית ובלי גבולות פוליטיים.

ייתכן שזוהי כיפת הברזל האמיתית של עידן הרשתות. לא מדובר במערכת שעוצרת טילים אלא במערכת שעוצרת נרטיבים. אבל בניגוד לכיפת הברזל הקינטית, אין כאן מערכת אחת מוסדרת וברורה. יש קונצרט של שחקנים עם מניעים שונים, יכולות שונות ורמות אחריות שונות. השאלה היא לא אם זה יעיל. השאלה היא מי יחליט מתי לסגור את המערכת, אם בכלל.

מקור

Ovchinikov, D. The Digital Iron Dome: Operationalizing a Symbiotic Crisis Model in Networked Public Diplomacy and Hybrid Warfare.‏